קריעת ים סוף. הנס בה"א הידיעה בתולדות עמנו, מטבע לשון שמשום מה דבקה משמעותו - בבני דורנו כמו גם בחז"ל - כמסמל קושי רב: "…קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" ו"…קשה לזווגם כקריעת ים סוף" כאמרת חז"ל וספר הזהר, או  "זה היה קריעת ים סוף להחליט על התפריט לחתונה!", להבדיל.  זה היה הנס שהיה אמור לשנות את הכל, לגרום לעם עבדים, עקשן ו"קשה עורף" שלא רצה בכלל להיוושע מעבדותו במצרים - להתרשם!

היינו אמורים להתרשם כל כך שזו היתה צריכה להיות המכה הסופית של הקב"ה על סרבנותנו להכיר בו ולהתמסר אליו כעמו. ואמנם, לרגע אחד נראה היה שזה עובד - ישראל יוצאים בשירה, מצהירים אמונה ומה לא. אבל כעבור כמה ימים פג תוקפו של הנס והתלונות וחוסר האמונה חזרו לסורם בגלל קצת מים מרים והיה צורך בנס נוסף - ממתיק אלוהי אינסטנט שירווה צימאונם של כשני מיליון בנאים ומשפחותיהם במדבר. וגם זה לא עזר.

עוד נס - מן מהשמיים, ואח"כ עוף בגריל המכונה "שלו" (גם הוא מהשמיים), ואז מלחמת עמלק ועוד נס ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד…

הניסים מעולם לא עבדו. בכל אופן לא כמו שה' קיווה. הם מעולם לא הביאו אותנו לאמונה. ולמרות זאת, 3,000 שנה לאחר שכבר היה ברור שאין בכוחם של ניסים להוציא אדם מלעבוד את עצמו, אנו עדיין שרים "…אשר עשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה…", כאילו יש לכך משמעות כלשהי. אם כבר, אז הדבר היחידי שאי פעם דחף את בני ישראל בכל הדורות לאמונה בעלת תאריך תפוגה סביר, היה טריק אחר לגמרי של הקב"ה - צרות.

כשכתוב בפרשת השבוע "ופרעה הקריב", מפרש המוהר"ן את האמירה על פי מדרש רבה של חז"ל באומרו: "…ופרעה הקריבו, שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים, שעל ידי רדיפתו אותם נתקרבו יותר להשם…". כלומר, עצם היותם בצרה דחף אותם לזעוק לאדוני ולהאמין (בייאוש רב) כי באמונה נמצאת ישועתם. משהו שאנחנו מכירים היטב גם כיום - אותה תופעה של התקרבות פתאומית לאלוהים בשעת משבר נוראי בחיינו: התמוטטות כלכלית, בעיות בזוגיות, מחלה קשה וכל החשודים הידועים האחרים. אנו נפנה לכל מקור חיצוני לעזרה מלבד למחשבה שאולי משהו בנו, פנימה, פגום מלכתחילה, שאולי אותה קלישאה שחוקה שחוזרת על עצמה על מוסר ומידות וכיבוש היצר והתאוות ששולטות בנו, אולי שם התשובה…

יתרה מכך, נפלנו למקום כה נוראי שבו אנו מעדיפים להטיל יהבנו על נס מאלוהים ולהשקיע מאמץ בלתי מבוטל בניסיון לשחדו שיעזור לנו, ורק לא לפעול בעצמנו לתיקון בסיסי שיכול להביא לשינוי אמיתי ושורשי. מול טענה זאת זורקים רבים כטיעון נגדי משפט שמופיע בפרשת השבוע: "…השם ילחם לכם ואתם תחרישון", כלומר, "תהיו בשקט ואלוהים יילחם בשבילכם ויסדר לכם את הבעיות…".

אפשר עוד להבין את חוסר יכולתם של בני ישראל להילחם לפני 3,200 שנה על גדות ים סוף. למרות שהם היו 600,000 גברים חמושים מעל גיל 20 לעומת 600 מרכבות מצרים בלבד, ובעצם היו יכולים לרמוס את הכוח הרודף של פרעה בהליכה, אני יכול להבין את הסברו של אבן עזרא לסוגיה זו שלפיו למרות עדיפותם המספרית, היה זה דור בני ישראל שחיו כל חייהם כעבדים למצרים ואותה מנטליות עבדים הביאה אותם לשיתוק ולפחד מוחלטים אפילו ממצרי אחד שהיה עומד מולם. סוג של "נכות נפשית" כפי שכינה אותה פרופ' ישעיהו לייבוביץ' המנוח.

אני יכול להבין אותם, אבל אנחנו? בני ישראל של שנות האלפיים? ממה אנחנו כל כך מפחדים שאנחנו עדיין מתפללים לנס ולאלוהים שיילחם עבורנו ויסדר לנו ת'חיים? האם ייתכן שאנו עדיין תחת מנטליות של עבדים? מפחדים להילחם במצרים (ביצרים) שמשעבדים אותנו?

תשובתם של המקובלים היא - "כן!". כן צורם ונחרץ. על פי הקבלה, לא השתנה הרבה מאז אותו יום אגדי על גדות ים סוף. אנחנו כבר כאן, בארץ המובטחת, אנחנו עצמאים, חופשיים משלטון זר, אך מבחינה קבלית - עדיין בעלי מנטליות של עבדים.

למעשה אנו כה משועבדים לאהבת העצמי שלנו, וכה רחוקים מיהדות אמת, שהמוהר"ן מאמין כי "…בדור הזה, אין מי שיתפלל כך שיוכל למשוך את הרחמים [מהקב"ה]…" כפי שקרה בים סוף. זהו. אין יותר משה שיצעק להשם עבורנו, ואין יותר אלוהים להילחם את מלחמותינו. יתרה מכך, זה אפילו מובהר לנו בהמשך הפרשה במלחמת עמלק.

עמלק, שנחשבים מבחינה קבלית בתור הספק המקנן בתוך כל אחד ואחת מאיתנו (עמלק=ספק בגימטריה) - הספק בכוחותינו להתמודד עם כל צרה, הספק בדרכה של היהדות כתשובה אמיתית לגאולת עולם, הספק, זהו האויב הגדול ביותר של בני ישראל. הספק הוא הרעל שמרפה את ידינו מלקום ולחזור בתשובה, מלחפש דרכים אמיתיות לעקור את האגואיזם שלנו משורשו ולהישאר בנוחות של היותנו עבדים לחיים ריקים ממשמעות ורדיפה אחר החומרי והתענוג לעצמנו בלבד.

לאחר קריעת ים סוף, תם עידן ישועת בני ישראל על ידי אלוהים. זה נאמר בפירוש ואנחנו פשוט חבורת עבדים המעדיפים לחיות בהכחשה. "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" מתחלף ב-"…מלחמה לה' בעמלק מדור דור…" - אלוהים מורה ליהושוע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק…". חז"ל מבהירים - הפעם זה עלינו! מדור ודור ולעולם, זוהי חובתנו להילחם בעמלק ולא תהיה כל ישועה מה'!

לא נעים להשתמש במילים צורמות אך אין באמת ברירה. אנו חייבים כולנו להתעורר למהפכה אמיתית אישית של כל אחד ואחת מאיתנו ולא סתם לשינוי. אחרי כל אותן אלפי שנים, אנו עדיין משועבדים. משועבדים לאהבת העצמי שבה "…הזולת לא קיים…" כמאמר הרב אשלג, "לגבי האדם, הזולת הוא כמו אוויר, דבר ריק, כלום… הזולת קיים במידה שניתן להפיק ממנו הנאה ותענוג, כל זמן שהוא מפרנס ומזין את האהבה העצמית שבנו… אם אפשר להשיג מזולת כסף, כבוד, תשומת לב, או רווח אחר - אז הזולת קיים. גם כשעושים גמילות חסדים עם הזולת, ברוב המקרים אם נבדוק נגלה שהמחשבה היתה לתועלת עצמית". אלו מילים קשות, אך לא ניתן להוציא אדם משיעבוד ברכות בסגנון ניו-אייג'.

החזרה בתשובה האמיתית היא שינוי תכונת הבסיס של האגואיזם המשעבד את כולנו: "…הקב"ה רוצה שהזולת לא יהיה עבורנו קופת צדקה כדי להשקיט את מוסר הכליות שלנו…", אומר בעל הסולם, אחד המקובלים הגדולים במאתיים השנים האחרונות, "…אלא שעניין הנתינה ואהבת הזולת יהיו בגדר אהבה אמיתית!"

ומה יכול להביא אותנו לשם? רק פרעה - רק הצרות. כי כשיש לאדם צרות, ייסורים, האדם עומד בפני בחירה: לזעוק להשם שיילחם עבורו ויעשה לו נס, או להתעלות על מנטליות העבדות ולצאת מהשעבוד על ידי כך שדווקא בשיא צרותיו ידאג לזולת יותר מאשר לעצמו.

אבל איך אפשר?

אפשר!

תאמינו!

הרב אשלג מדגיש, שבעוד שהגנטיקה הגשמית שבנו, האגואיזם, מושכת אותנו להתכנס בעצמנו ולחשוב רק על על עצמנו ועל משפחותינו בזמן צרה ומצוקה, הרי האדם יכול "…להשתמש בייסורים בתור מקפצה להשיג מעלה אנושית יותר גדולה. והבחירה בידו!"

תדהימו אנשים שיראו שבעוד שאין לכם איך לגמור את החודש כי פוטרתם ואיבדתם את כל חסכונותיכם, את המעט שהשגתם חלקתם עם עניי עירכם; תגרמו לחבריכם להלם תרבות כשבשיא היגון על הגירושין הלכתם לחזק אחרים; תפילו את מכריכם בסנוורים עם לובן החיוך שלכם כשהם מצפים שתהיו עם שק אפר על הראש כשנודע לכם שלקיתם במחלה ממארת; ורוצו לעזור לילדים חולי סרטן במחלקות אשפוז… היו אנשים חופשיים, צאו משעבוד האהבה העצמית הממארת, ואל תצפו לניסים - צרו אותם בעצמכם!