לכל דבר יש קץ, גם לטוב וגם לרע. וכל עוד אנו יודעים שזו המציאות, אין צורך לחשב, או לחשוב, או לחכות לבואו. עלינו פשוט לחיות יום ביומו כמיטב יכולתנו. פרשת מקץ (מאת אלי רייפמן)

"מתי יגיע הקץ?"

שאלה שרובנו שואלים את עצמנו במהלך חיינו לא אחת, ולאו דווקא בהקשר מיסטי של סוף העולם או תאריכו המדויק של יום הדין. לרוב שאלה זו באה כזעקה שקטה של הנפש כנגד ייסורים שאנו עוברים בחיינו.

הנשמה, הנמשלת למלך בקבלה, מוצאת עצמה אסורה בבית כלא של הקשיים החומריים הגוברים עליה ביומיום, כדברי שיר השירים: "מלך אסור ברהטים".

בפרשת השבוע פותחים לפנינו המקובלים הצצה חשובה לדרך פעולת היקום והקיום השוטף במסכת הייסורים שהיא לפעמים חיינו. יוסף יושב בכלא המצרי לאחר שאחיו מכרו אותו לעבדות והכריזו עליו כמת בפני אביהם יעקב. יוסף, שפותר חלומות לשר המשקים ושר האופים, מקווה שיבוא יום ויזכור אותו שר המשקים שנותר חי על פי נבואתו ויפעל לשחרורו מן הכלא.

ואמנם כך קורה, אך לא מיד אלא "מקץ שנתיים ימים". האם באמת סביר שישכח שר המשקים את בעל החלומות? האם ייתכן ששכח אדם את חברו לתא האסורים שנתן לו תקוות אמת לחופש והפגין כישורים על אנושיים? אז קודם כל - כן. זה אפשרי. זוהי מציאות נפוצה בעולם שבו החומרנות שולטת ואהבת העצמי קודמת לכל. אנו שוכחים אנשים שעזרו לנו וזונחים אותם בבורות החשוכים ביותר של חייהם כאילו מעולם לא היו חשובים או מעולם לא היו. חלקנו אף מקווים בסתר שלעולם לא "יצופו" אנשים אלו בחזרה בחיינו, שלא נצטרך להיזכר בחוסר נעימות כי אנו חבים להם חוב מוסרי או חברי כלשהו. כן, זה מציאותי, זו דרכו של הסטרא אחרא המנהיג אותנו בעוד נפשנו "אסורה ברהטים".

אך לא בכך עסקינן כאן. ולמרות שנכתב במפורש ש"…לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", הרי בסופו של דבר, "מקץ", אחרי שנתיים - הוא נזכר! וכאן באים חז"ל להבהיר לנו באופן כה חשוב את משמעות המילה "קץ". ה"קצים" הם למעשה נקודות בחיינו שחייבות להתקיים - מוכתבות מלמעלה. תחנות אלו בחיינו עלומות ואין אנו יודעים מתי יתקיימו או מה קורה כשאנו מגיעים אליהן. אך המהות הבסיסית ביותר שחז"ל מאפשרים לנו לדעת לגבי "קצים" - תחנות אלו - הוא העובדה שהן קיימות. חיינו בנויים מתחנות שאליהן אנו מתקדמים בוודאות. איננו יודעים באיזו דרך נגיע, באם תהא זו דרך קשה וארוכה או קצרה ומשמחת, עם נוף יפה וכיבודים. זה בידינו. אך סופו של כל מקטע כזה בחיינו הוא בתחנה שנקבעה מראש ותתרחש בוודאות.

עצם האמונה במבנה זה של זרימת חיינו הינה בסיס לעוצמה. לכל דבר יש קץ. גם לטוב, גם לרע. לכל דבר יש קץ, וכל עוד אנו יודעים שזו המציאות, אין כל צורך לחשב, או לחשוב, או לחכות לבואו. עלינו פשוט לחיות יום ביומו כמיטב יכולתנו בידיעה שלכל קץ. ואז - כל מה שנותר הוא - לשמוח :)